כידוע, המפקח על הבנקים אסר על הבנקים לאפשר ללקוחותיהם להיות ביתרת חובה שאינה מוסדרת במסגרת אשראי, וזאת, בתחילה, החל מתחילת שנת 2006, הוראה שנדחתה לחודש יולי 2006.
הבנקים נערכים לכך, וכמוני - כמוכם כולנו קיבלנו מהם מכתבים המזמינים אותנו לסור לסניף ע"מ להסדיר את מסגרת האשראי.
לקוח שלא יסדיר מסגרת האשראי בבנק, צפוי לכך ששיק/הוראת קבע שיגיעו לפירעון בבנק לאחר ה- 1.7.06, בהיותו ביתרת חובה, לא יכובדו, על כל המשמעויות הכרוכות בכך.
לבנק ניתנה הסמכות להקצות מסגרות אשראי חד-צדדיות, לאלו שלא יסדירו המסגרת עד למועד תחולת ההוראה.
בדיקה השוואתית בין הבנקים העלתה, כי במסגרת "ההתארגנות מחדש", הם גובים עמלות שונות, ובפרט עמלת 'עריכת מסמכים' על הסכם ההלוואה החדש.
מעבר לגביית עמלות, מנצלים הבנקים את ההתארגנות החדשה לשם בחינת היקפי האשראי הניתנים ללקוח, ויחסם מול הביטחונות שבידי הבנק.
במסגרת זו יתכנו מקרים בהם הבנקים יסרבו להמשיך וליתן ללקוח אותה מסגרת אשראי כפי שהייתה לו בעבר, והשאלה הינה כיצד מתמודדים עם כך.
הלכה פסוקה, כי לבנק שיקול דעת מוחלט למי לתת אשראי , וכמה לתת.
לקוח - שהחלטת הבנק אינה לרוחו - רשאי לעבור לבנק אחר.
ברם, במציאות, יישום פסיקה זו אינה תמיד כה פשוטה: לבית המשפט הסמכות לבחון אופן יישום שיקול הדעת של הבנק, שכן - אף אם קיימת לבנק הזכות האמורה - חובה עליו להפעיל זכותו בתום לב כלפי לקוחו.
במסגרת זו, נפסקו מספר כללים מנחים:
1. אין חולק, כי על הבנק מוטלות חובות תום לב מוגברות כלפי לקוחו, ואף חובות נאמנות (שבמהותן "גבוהות" הן יותר מחובת תום הלב).
2. בתיהמ"ש נוטים לראות בבנקים כחלק מהגוף הממסדי, ומטילים עליהם יותר ויותר חובות מהמשפט הציבורי, שבמהותן הינן לטובת האזרח הקטן.
3. לאור זאת נפסק, כי אסור לבנק להפסיק את מסגרת האשראי בהפסקה שרירותית (ולדוגמא: ללא שינוי במצב הלקוח, עקב חילופי גברי בסניף, מסיבות אישיות של נקמנות, וכדו').
במסגרת זו יבחן ביהמ"ש את הסיבה האמיתית לסגירת/צמצום ברז האשראי, ואם לא ימצא סיבה כלכלית אמיתית לכך - בסמכותו לבטל החלטת הבנק.
4. כן נפסק, כי אם הבנק חפץ להקטין מסגרת האשראי של הלקוח, עליו לתת לו זמן סביר על מנת להתארגן, והוא אינו רשאי "לסגור את הברז" מהיום למחר, או בסמיכות קרובה דומה.
היקפו של ה"זמן הסביר" משתנה בהתאם לאופי הלקוח, היקף האשראי, וצרכיו המיוחדים, ולא ניתן לקבוע כאן אמת מידה אחידה.
מה הדין אם תבקשו תוספת אשראי והבנק יסרב ?
ככלל, בתי המשפט מכבדים את השיקול המסחרי של הבנקים, וכל אימת שיוכח כי
החלטת הבנק מעוגנת בשיקולים מסחריים כנים, והחלטתו נעשתה בתום לב - לא
ישים בית המשפט שיקול דעתו במקום הבנק.
תופעת עצימת העיניים של הבנקים מחריגות ממסגרת האשראי:
כידוע, כל שקל ביתרת חובה שמעבר לגובה המסגרת המאושרת , מחויב ע"י
הבנקים ב'ריבית חריגה' היקרה במספר אחוזים מריבית המסגרת.
תופעה ידועה - שבגינה קבע המפקח על הבנקים את הנחיותיו לבנקים, למנוע את
תופעת ה"אוברדרפט" - מצויה בחשבונות לקוחות רבים, אשר - למרות מסגרת
האשראי שנקבעה בחשבונם - מאפשר להם הבנק לחרוג ממנה, ולעיתים אף פי כמה
וכמה מגובה המסגרת.
השאלה הינה: היש ללקוח טענה כנגד הבנק, בבחינת "מדוע נתת לי למשוך מעל
גובה המסגרת"?
נדגיש, כי אמנם בהתאם להוראות החדשות , תופעה זו צפויה להעלם. עם זאת, בתי
המשפט ימשיכו עוד לעסוק במשך 7 השנים הבאות (לפחות) במאות אלפי תביעות
בנקאיות, של הבנקים וכנגד הבנקים, כאשר באחוז ניכר מתביעות אלו, שרר המצב
המתואר לעיל, קרי: שהבנק אפשר ללקוח לחרוג מהמסגרת, תוך עצימת עיניים
מצד הבנק לחריגה זו, ו"בצדק" משיקוליו המסחריים, שהלא במקרים אלו גובה
הוא ריבית גבוהה ביותר.
האם - במאבקים משפטיים אלו - יהא רשאי הלקוח לטעון כנגד תופעה זו ?
העמדה המסורתית של בתי המשפט הינה שמרנית, ומתמצה בעיקרון שהבנק אינו
'רואה החשבון' של הלקוח, ואינו צריך לבדוק את הנזק שיגרם ללקוח עקב כך.
לא רק זאת, ישנם שופטים שקבעו כי טענת הלקוח כנגד הבנק במקרים אלו הינה
מחוצפת, בבחינת:"הרצחת וגם צרחת",קרי: כשלקחת כסף - שתקת, היום כשאתה
נתבע להחזיר - אתה זועק חמס.
לדעתי, יש מקום לבחינה מחודשת של הפסיקה בסוגיה זו: אין ספק כי כסף
שנלקח ע"י הלקוח, הרי שהוא נהנה ממנו וחייב להשיבו לבנק, בין מבחינה חוזית
ובין מבחינת "עשיית עושר ולא במשפט".
השאלה מתמקדת בגובה הריבית שתחול על השבה זו : האומנם יש , בכל מקרה,
להחיל על משיכה עודפת זו את הריבית החריגה?
לדעתי, ותימוכין לי בפסיקה: חובת תום הלב המוגברת של הבנק ללקוחו, בבחינת
"אדם לאדם - מלאך", מחייבת את הבנק להתחשב בטובת הלקוח, ולא רק ברצון
הבנק לעשות רווחים, ככל חברה מסחרית.
מניסיוני המשפטי, ישנם פעמים רבות בהם הלקוח מבקש מהבנק הגדלת מסגרת
האשראי, ופקיד הבנק משכנעו שאין זה לטובתו, אבל "מבטיח" לו, שהוא יאפשר לו
למשוך עוד סכום מעבר למסגרת המאושרת.
מה שהפקיד לא תמיד מסביר (ולא כל לקוח מודע לכך כנדרש), כי אותו סכום נוסף
יחויב בריבית שונה וגבוהה בהרבה מהמסגרת המאושרת.
עלינו לצאת מתוך הנחה שהחלטה כזו של פקיד הבנק הינה החלטה מושכלת, שאין
הוא מסכן את כספי הבנק, וכי לפיכך יאפשר חריגה כזו רק כאשר מצבו הכלכלי של
הלקוח ורמת ביטחונותיו אכן מאפשרים זאת.
אם כך - מדוע מסרב הוא להגדיל ללקוח את מסגרת האשראי - מדוע הוא בוחר
"לעשות לו טובה", שעולה ללקוח הרבה כסף ?- אחת משתיים: או שהלקוח מהווה
סיכון - ולכן אסור לפקיד לאפשר לו חריגה מהמסגרת, או שמצבו טוב - ועל כן
הבנק צריך לאפשר לו הגדלת המסגרת, ע"מ לחסוך בריביות.
לא כל המקרים הינם "שחור או לבן", ובהחלט יש לבחון כל מקרה לגופו. אך, ישנן
פעמים בהן פעולת פקיד הבנק, כמתואר לעיל, הינה תפיסת החבל משני קצותיו,
באופן שרק הבנק יכול להרוויח מכך, והרבה.
לעניות דעתי, במקרים כאלו על בית המשפט להתערב, ולקבוע כי התנהגות כזו של
הבנק הינה תוצאה ישירה של חוסר האיזון שבין הלקוח לבנק, וניצול עליונותו
הברורה של הבנק מול הלקוח הקטן.
על בית המשפט לקבוע, במקרים המתאימים, כי מדובר בחוסר תום לב, בהפרת
חובת הנאמנות, וגרימת נזק מיותר וכבד ללקוח.
תוצאת הדברים תהא, כי באותם מקרים, אמנם יש לחייב את הלקוח להשיב את
הכספים שמשך מעל לגובה המסגרת, אך לא לחייבם בריבית החריגה המקסימלית,
אלא בריבית המסגרת בלבד, או בריבית ביניים שתקבע ע"י ביהמ"ש.
נציין, כי ישנם מקרים, בהם הבדלי אחוזי הריבית מגיע לנזק של עשרות ואף מאות
אלפי - !
הניסיון המשפטי מלמד כי כל אימת שבית המשפט חש כי הבנקים פעלו בניגוד
לחובתם כלפי הלקוח ו/או בניגוד לחוק והתקנות המיוחדות החלות עליהן, ובפרט
כללי גילוי נאות, לא היסס בית המשפט לחייבם בתוצאות מעשיהם.
מומלץ אפוא לכל לקוח לבחון היטב מצבו מול הבנק בכל הקשור למסגרת אשראי,
ולמצות זכויותיו כראוי.
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.
משרד עו"ד ונוטריון זילברפלד אבי עוסק במשפט מסחרי זה כעשרים שנה.
עו"ד זילברפלד הנו מחבר הספר "אחריות אישית בתאגיד והרמת המסך: דין, פסיקה ופרקטיקה".
עו"ד זילברפלד הנו מחבר הספר "אחריות אישית בתאגיד והרמת המסך: דין, פסיקה ופרקטיקה".
